לעוף

אני יושבת כשהגב נמצא מולי. מבינה שעוד מעט אני הולכת לקחת את העניין למסע ארוך שנרקם תוך כדי תנועה. מתקרבת יותר אל הגב ורוכנת מעט. מעבירה קצת משקל. מתרגלים נשימות. "הכל יהיה בסדר", כך אני לוחשת לעצמי.

מתחילה לקחת את החבל ומחליקה אותו בין האצבעות. מתחילים לרקוד.  אני נעה על פי המוזיקה שמתנגנת לי בראש. קצב, טמפו מסוים מכתיב לי את ליפוף החבלים על הגוף של מי שנמצא איתי. זהו, הנשמה הזאת כבר בידיים שלי. עכשיו אני בודקת, מהדקת, מסדרת, מוודה שהכל בסדר.

תכף אעלה אותך לאוויר. לעוף כמו ציפור זה חלום ילדות ישן שלי. ככה התחלתי בעצם. ככה לי הגשימו את החלום. כמו פיטר פן צעיר לנצח להיות, ברגעים הללו על החבלים. ועכשיו אני מגשימה חלומות של אחרים.